קבלה לעם היום

טררררר… טרררר…. בוקר. יש בקרים שבהם רעש השעון המעורר הוא הצליל השנוא ביותר עלי אדמות. בקרים שבהם היינו נותנים הכול בשביל עוד כמה דקות חטופות של התכרבלות במיטה. העיניים כבדות, ההכרה מעט מעורפלת ומצב הרוח מדוכדך. בחורף, הרבה מהבקרים נראים כך.

אבל יש בקרים אחרים. כאלה שהיו כשהיינו ילדים וקפצנו מהמיטה בשמחה בדרך לעוד יום חדש ומרתק. השמש קורצת מלמעלה והעולם מסביב מזמין אותנו להתעורר. היום, כך נראה, הולך להיות מוצלח במיוחד. יכול להיות שמדובר בפרוייקט בעבודה שעומד להסתיים בהצלחה, יכול להיות שמדובר בהיכרות חדשה ומוצלחת.

ואולי מדובר במשהו פנימי יותר, משהו שאותו אנו באמת מחפשים ולו אנו משתוקקים בפנים, כמו החיפוש אחר המשמעות, אחר מטרה, כמו להרגיש קרוב לאנשים אחרים ולחוות איתם מסע שיענה על השאלה “בשביל מה אני חי”?

לא משנה עם איזו יומרה או מטרה קמתי בבוקר, מאחוריה מסתתר חיפוש תמידי אחר המקום שבו יהיה לי טוב, שבו אצליח להגיע להרגשה שונה, כאילו שלא חסר לי דבר. אפשר להשיג את זה אומרים המקובלים – בוא ותלמד איך להיות אדם.

איפה טעינו?
ערב. אולי היה לי יום די נחמד היום. אולי הורעפו על הפרוייקט מחמאות מקיר לקיר, כולם היו כל כך נחמדים וחייכו, אבל זאת עדיין לא התחושה שחיפשתי, תחושה של שלמות. מה מנע ממני היום להיות אדם? איפה פיספסתי, איפה טעיתי? כל יום מגיעות הסחות דעת חדשות, לפעמים מחשבות די טיפשיות על דברים של מה בכך, לפעמים נראה שכל העולם עומד מולי ומפריע לי. אולי אפילו אני מפריע לעצמי? לפעמים, מתגנבות לתוך הלב אכזבות, כעס, אפילו ייאוש. לפעמים ההתלהבות של הבוקר מתחלפת בערב למין אדישות, של “מה שהיה תמיד יהיה”.

מתנה משמיים
מפתיע לשמוע משהו חדש, שכל המצבים הלא נעימים הללו הם בעצם מתנה. הזדמנות, אפשרות, דחיפה קדימה לעבר אותה השלמות שכל אחד מאיתנו מחפש. כי רוחניות משיגים רק בהתאמצות, בהתגברות כנגד מה שנראה כדבר רע ומפריע בחיים. כתוצאה מההתאמצות שלנו אנחנו מגלים בעצמנו “אדם”. כל מה שקיים בעולם נועד רק כדי להרים אותנו, כמו במעלית, לעבר אותה הרגשה מופלאה, חדשה, של להיות אדם.

אז הרע, הכאב? קיים רק כדי לדחוף אותנו קדימה. האמת? אם לא מחכים לו ודוחפים את עצמנו בעצמנו, הוא נעלם.