60 שנה למדינה
1881: עייפים מרדיפות ופוגרומים וחדורי אידיאולוגיה ציונית, מגיעים העולים הראשונים אל ארץ ישראל. כאן הם מקימים את המושבות הראשונות, מחיים את השפה העברית ומתחילים עידן חדש, שבו עם ישראל חוזר אל המקום שממנו הוגלה כ-2000 שנה קודם לכן.
1948: המונים רוקדים ברחובות, לאחר שמועצת האומות המאוחדות מצביעה בעד הקמת מדינת ישראל. מכל רחבי העולם מתקבצות קהילות שונות בתכלית בתרבותן כדי להקים מחדש את האומה הישראלית…
1995: על ההתפתחות החדשה בשנה המיוחדת הזו כתוב עוד בספר הזוהר, וגם גדולי המקובלים דיברו על השנה הזו כשנת המפנה: זהו הזמן שבו חכמת הקבלה מתחילה להתגלות להמונים, לכל אחד שחפץ בה.
2008: ב-60 שנה הקמנו יופי של מדינה. מדינה שבה חיים יחד אנשים מכל היבשות, מכל התרבויות, מדינה גאה בעלת סמלים משלה, מדענים ואנשי רוח בעלי שם עולמי, צבא חזק ואתרי תיירות ייחודיים. אבל לא הכול דופק כמו שעון. עברנו מלחמות רבות ועודנו ניצבים בפנינו איום קיומי, חינוך הילדים קורס ושסעים מתגלים בין הפלגים שמרכיבים את החברה הישראלית.
דווקא בזמנים כאלה חכמת הקבלה נגישה לכל דורש. זו השיטה שמלמדת אותנו איך לחיות נכון, כך שנשגשג הן כיחידים והן כעם ומדינה. זוהי השיטה שמכוונת אותנו כיצד לצאת מהגלות הרוחנית שבה אנו שרויים ולשוב אל ההרגשה שאותה כינו אבות האומה “כל ישראל ערבים זה לזה”.
רוצים לדעת מה מקובל חושב על כל זה?
“ישראל היום” – הבלוג האישי של הרב לייטמן. לחצו לכניסה
תגובה אחת ל- “60 שנה למדינה”
כתיבת תגובה
6 May 2008 בשעה 12:44
למה לא אוגנדה?
תוכנית המגירה הראשונה של הרצל הייתה ליישב את עם ישראל באוגנדה שבאפריקה, אך משום מה התיישבנו פה כבר 60 שנה. אני שומעת כל חיי אימרות כגון “למה דווקה פה. מה יש פה”. ואני ששמעתי מהצד את מעקצי הפרצוף אמרתי לעצמי בלב:
בחו”ל קוראים לנו יהודים וישנה עדיין גזענות, בישראל ישנו שוחד ובשתי המקומות הללו ישנה עדיין שיטת הטריטוריה, בכל מדינה שנהיה בה יהיו תלונות, אז במקום להתלונן תקחו ספר קבלה ותתפתחו, תצמחו ותתחילו להשפיעה עם כוונה להשוואת צורה. כי זה לא משנה איפה נחייה, הנקודה שבלב היא שתגרום לאיחוד הכלי העולמי.
תלמידת קמפוס אושרית קאשי