קבלה לעם היום

“אתה חייב לעשות כתבה על בית-הספר הזה”, פנה אלי עורך האתר. “הנתונים שקיבלתי פשוט לא הגיוניים: אפס מקרי אלימות, אין שימוש בסמים, בין התלמידים אפשר למצוא מצטיינים בכל תחומי הלימוד. גש לשם מיד ובדוק את העניין!”

אני חייב להודות שהייתי קצת חשדן, אבל אם העורך מצווה… לקחתי איתי את אבישי הצלם ויצאנו לדרך. נסענו דרך לא ארוכה, עד שאבישי עצר את המכונית ואמר:” זה המקום”. יצאנו מהרכב ואת פנינו קיבל שלט קטן וקצת משונה – “ברוכים הבאים לבית-הספר ללימודי האדם”…

כבר בכניסה שמנו לב שיש משהו מיוחד בבית הספר הזה; חבורת ילדים שישבו על הדשא מסביב למורה, משכו את תשומת ליבנו. “מה אתם עושים פה?” שאלתי. “לומדים”, השיבו התלמידים יחד בקול שובב. “הם לומדים על מערכת הטבע”, אמרה לי המורה והמשיכה: “הנושא מאוד אהוב עליהם”.

הילדים נראו לי לכל היותר בני 8, אבל לפי השאלות ששאלו את המורה, היה נראה שהם מבינים את חומר הלימוד באופן טבעי ושונה מהמקובל. ולמרות שלפי הסטטיסטיקה, חלק לא קטן מהם אמור לסבול מהפרעות קשב וריכוז ועקב כך להפריע למהלך השיעור, הפתיעה אותי העובדה שהנטייה לחוסר מנוחה התבטאה דווקא בדרישה שלהם לדעת עוד ועוד.

צחוק מתגלגל
ההתרשמות הראשונית שהתפשטה בי עוררה בי פליאה. “מה הסוד שלכם?” הטחתי שאלה נוקבת בזאטוט הראשון שנקלע לדרכי. יותם בן ה-9 פרץ בצחוק מתגלגל בתגובה. “אתה אוהב ללכת לבית-ספר?” ניסחתי שנית את השאלה, רגע לפני שהופתעתי מהתשובה שקיבלתי בתגובה – “מאוד”, ענה הזאטוט השמח. “למה?”, תמהתי בקול ובמקביל חשבתי על שני ילדיי, שהיו עונים בבטחה תשובה הפוכה לחלוטין אם הייתי שואל אותם שאלה זהה. “כי אני אוהב טיולים ואוהב סרטים ואת החברים שלי ואת מה שמלמדים אותי”, אמר ורץ להספיק לבעוט קצת בכדור לפני שתסתיים ההפסקה.

“תמימות של כיתה ד'”, אמרתי לעצמי כשאני מנסה למצוא הסבר מספיק הגיוני עבורי לתשובתו של יותם. “נראה אותו עוד כמה שנים, כשיתחיל הלימוד האמיתי. איפה נמצא ילד שנהנה בשיעור גיאומטריה…”

איך זה יכול להיות?
נדהמתי מחדש כשפגשתי את יעל. את יעל, תלמידה חיננית בת 11, פגשתי בסוף שיעור מתמטיקה, אך בשבילה זאת הייתה רק ההתחלה. היא נשארה לשבת ופתרה בעקשנות ובהצלחה תרגילים שאיתם נפגגשים רוב התלמידים רק בבית-הספר התיכון. “מתמטיקה מאוד מעניינת אותי”, אמרה.

עצרתי את עצמי רגע לפני שפתחתי בנאום חוצב על כך שטריגונומטריה קיימת אך ורק כדי לגרום סיוטים לבני נוער ופניתי לבירור העניין במשרדו של המנהל. “תשמע”, אמרתי בטון מאשים כשישבנו על כוס קפה, “אני לא טיפש אבל איני מצליח להבין – איך הצלחתם להקים אוטופיה?”

פועלים רק בהתאם לטבע
לאחר שהורגלתי במהלך היום לראות אנשים וילדים צוחקים, המנהל דווקא הרצין וענה: “אנחנו פועלים רק בהתאם לטבע. ילדים מטבעם רוצים ללמוד על העולם. אתה יכול לראות זאת בשאלות שהם שואלים כבר מגיל קטן מאוד. “מאיפה באתי?”, “איך נולדים ילדים?”, “בשביל מה חיים?”. הם רוצים לשמוע את התשובות האמיתיות ולא יסתפקו בשום דבר אחר.

כשאתה מספר להם על זה, על הדרך שבה פועל העולם, באמצעות דוגמה אישית, משחקים, סרטים וטיולים, הם מרגישים שהם לומדים את מה שבאמת נחוץ להם כדי לחיות את החיים. לכן, אין לנו צורך לחלק תרופות הרגעה כדי להושיב אותם ללמוד, הם מתיישבים בעצמם ועם חיוך”.

“והמופרעים מביניהם? ומה עם המשמעת? והמורים?” שאלתי בתקיפות והמשכתי: “מה עם הבגרויות, הציונים, שיצאו עם מקצוע טוב ביד?” המנהל לא איבד את סבלנותו וענה בסבלנות: “כל השנים טעינו לחשוב שהנחלת ידע ולימוד מקצועות שונים מספיקים כדי לחנך את הדור הבא. אך הדור הצעיר של היום כבר שואף להשיג יותר מסתם עבודה טובה ושכר מכניס, או מעמד מכובד בחברה. הם שואפים לדעת איך להיות “אדם” ואנו מחויבים לעזור להם להתפתח ככאלה.

נדמה לך שנמצאים ביניהם מופרעים, אבל באופן טבעי, ילדים חייבים לרוץ ולקפוץ כדי להתפתח. אז אם תושיב אותם במשך שעות ארוכות בכיתה ודאי שיפריעו. זה לא הופך אותם לרעים. כאן בבית-הספר, אנו מוצאים את הדרך להגיע גם אליהם, בעיקר דרך דוגמה אישית”.

לוח חוקי המציאות
סיימנו את השיחה בדיוק כשיום הלימודים הסתיים. התבוננתי בתלמידים שהתכוננו ללכת הביתה. הם ישבו, עמדו, דיברו ושיחקו יחד, יוצרים קשרים ילדותיים חבריים וחמים. “טוב להם יחד”, חשבתי, והמבטים שעל פניהם רק חיזקו את דעתי.

התהלכתי באחת הכיתות הריקות כדי לעכל את החוויה שעברתי היום, וראיתי שליד טבלת היסודות של מנדלייב תלוי לוח נוסף שעליו נכתב, “לוח חוקי המציאות”. עיניי נעצרו על הסעיף הראשון בלוח ונשמתי נעתקה.

שם גם מצאתי את הכותרת לכתבה הבאה שלי. היה כתוב שם, “חוק הטבע הוא חיבור”.

צפו בתוכנית “חינוך לשלמות”

צפו בתוכנית “הזדמנות לחיבור”

לימודים בישראל