קבלה לעם היום

חלק א’: כתבי רב”ש, כרך א’, מאמר “מהו כריתת ברית בעבודה”, מאמר 31

• ישנם שני מצבים: 1 – שיש הרגשה, חיזוק מצד החברה, הבורא, שמייצב הן את הקבוצה והן את האדם, ואז המצב הוא טוב לפי ההרגשה, כתוצאה מזה שהבורא נותן לו להרגיש שיש שכר ברוחניות. במצב זה כורתים ברית.
• “ברית” – התחייבות לעתיד, ואת ההסכם הזה אני האדם חותם בינו לבין הקבוצה. האדם לא יכול לחתום ברית עם הבורא, מכיוון שבזמן הירידה הוא לא יוכל לעמוד בזה. לכן עושים ברית עם משהו יותר ממשי – עם הקבוצה.
• כריתת הברית – שהקבוצה חותמת שהיא נמצאת בעזרה ושמירה הדדית, שהברית הזו תתקיים.
• מצב 2: לאחר כריתת הברית, מגיע לאחר זמן מה חוסר חשק – אין תמיכה טבעית בכדאיות היחס הטוב לחברים ולבורא.
• במצב השני קיימות 2 אפשרויות: אם האדם לא מטפל בזה כמו שצריך, לא מקבל תמיכה מהקבוצה ולא יכול לפנות לאותו מצב קודם שהיה, אז הוא מוצא את עצמו בירידה, עד שהוא עלול להגיע למצב שהוא עוזב בכלל את הדרך. או שיש לו קשר עם הקבוצה והיא מושכת אותו והוא לא יכול לעזוב. הוא נזכר בברית – רואה בקבוצה דוגמה לאותו יחס של טוב וקשר, ונזכר שהוא חייב ללכת למעלה מהדעת – למעלה מחוסר ההרגשה הטובה והחשק.
• כריתת הברית מביאה אותי לתפילה, מכיוון שאין בכוחותיי להיות בהשפעה, ואז אני מתפלל ל”לשמה” – לחשיבות הבורא, לשכר שתהיה לי נתינה לה’.
• אנו לא קובעים מהי עליה ומהי ירידה לפי הרגשת המילוי הגשמי – טוב או רע, אלא לפי הרגשת המילוי הרוחני – אמת או שקר.
• “עליה” – אם המצב מעלה אותי לקראת הבורא ב”אמונה למעלה מהדעת”.
• האדם יכול לבדוק אם הוא מבקש אמת ולא הרגשה טובה, אם הוא פונה דרך הקבוצה בלבד, מפני שהוא לבדו נמצא תמיד בשקר.
  המשך קריאה »

חלק א’: שמעתי, מאמר מ”ב – “מהו, שראשי תיבות אלול “אני לדודי ודודי לי” מרמזת בעבודה

• בחודש אלול, במקום בכי, צריכה להיות שמחה.
• “דעה חזקה” – דעה אחת: או לבורא – על-מנת להשפיע, או לי – על-מנת לקבל. שהאדם יודע במה הוא נמצא וקובע את זה.
• ככל שהאדם מתקדם ומשקיע יותר, הכיוונים הם יותר חדים ומרוחקים זה מזה – “כל הגדול מחברו” – בעלייה, “יצרו גדול ממנו” – מורגש בזמן הירידה, וכך מתקדמים.
• המדידה הנכונה לעליות וירידות, היא עד כמה אני נמצא בהשפעה מעל הדעת; אם אני נמצא בהרגשה רעה ומעל זה אני מרגיש שמחה, מפני שמעל ההרגשה הרעה אני יכול להיות “גבר” ולחלק את עצמי ל-2 חלקים – כלי קבלה וכוונה על-מנת להשפיע, ולהיות דבוק בכוונה ושמזה תהיה לי שמחה.
• חודש אלול הוא חודש של בירורים – שהאדם עושה חשבון נפש, ומגלה מתוך חייו מה חשוב – לעשות תיקונים על הטבע שלו ולהתקדם לחיים חדשים, לתחילה חדשה, ל”ראש השנה”.
• “ראש השנה” זה היום שבו נברא האדם – ביום בזה יולד האדם החדש, שתהיה לו תחילה להידמות לבורא.
• “אדם” – מי שהולך לפי בירור “אמת ושקר” ולא לפי “מר ומתוק”, מי שמחזיק בתכונת ההשפעה מעל כל מה שיש לו, מעל כלי הקבלה.
• המשך קריאה »

חלק א’: כתבי רב”ש, כרך א’, מאמר “על משכבי בלילות”

• הבעיה שלנו בעבודה, היא שאנו שוכחים על המרכיב השלישי, ש”ה’ יגמור בעדי”. האדם עושה מאמצים גדולים ולא מבין שהוא לא מסיים את הפעולה, כי הוא שכח שכל פעולותיו צריכות להתחיל ולהסתיים בבורא, והוא נמצא באמצע.
• דרך האור היא שהאור צריך לעבוד, ואנו מסייעים לו במשהו.
• האדם שוכח שהוא בסך-הכל אחד המרכיבים בהתפתחות, מוסיך קצת להגברת הפעולה, אך הפעולה כולה נעשית על-ידי כוחות שכבר מוכנים בטבע, כוח הבורא.
• אם החברה תהיה בדעה כללית שהבורא הוא הכוח שקובע את סיום, עוצמת ותוקף הפעולה, אז גם האדם שנכלל בחברה לא ישכח על זה, ואז לא יהיה לו ניסיון מר, שהוא עובד ולא קורה לו דבר.
• אנו צריכים לעורר בחברה כל הזמן נחיצות, צורך לעזרת ה’, ובכל מה שאנו עושים, אנו בסך-הכל רוצים לעורר את הכוח הזה ששורה בנו, שיתגלה.
• אם פעולות האדם מסודרות נכון, ובמיוחד כלפי החיבור עם החברים, האדם מגלה קשר ישיר עם הבורא, שצריך לסייע לחיבור.
• התוצאה מכל פעולה צריכה להיות החיבור בינינו, וכשאני מכוון לצורה כזו, גם מצד הכלי וגם מצד האור – הבורא שמחבר בינינו, אני מגיע למצב שבו אני חייב שהבורא יתגלה ויקיים את המצב שאליו אני משתוקק.
  המשך קריאה »

הכנה לשיעור: שמעתי, מאמר מ”ו, שליטת ישראל על הקליפות

• “ישראל” – גלגלתא-עיניים, מסוגלים או לפחות יש להם נטייה לעבודה בעל-מנת להשפיע; “אומות העולם” – כלים שלא מסוגלים, רוצים או ללא נטייה לעבודה בעל-מנת להשפיע.
• “שליטת ישראל על אומות העולם” באדם – כאשר מתעוררת באדם הנקודה שבלב, כלפי הזולת או הבורא.
• “קליפה” – מה שעבר שבירה ובירור, שמובן שלא יכולים לתקן אותו בעל-מנת להשפיע, ואין כוחות לעשות זאת עד גמר התיקון.
  • הבירור בעם ישראל של לפני חורבן שני בתי המקדש, מי הם הקליפה – אומות העולם, ומי הם הקדושה – המשתוקקים לתיקון, זה עיקר הבירור; אומות העולם יוצאי בבל לא נקראים קליפה.
• “קליפה” – אלה שיש להם יכולת להשפיע בעל-מנת לקבל; יראי ה’ עובדי פרעה.
• ישראל שבנו – נטייה לחיבור עם החברים, כדי לגלות את הבורא.

  לחצו כאן לצפייה בחלק זה של השיעור
המשך קריאה »

הכנה לשיעור

• בזה שהבורא חילק את הכלי שלי ל-2 חלקים, ל-“אני” ו-“מחוץ לי”, הוא נתן לי הזדמנות לחשוב שמה שאני זה אני, ומה שמחוץ לי הוא זר, ואם אקרב את האני והזר, אני מתקרב מקבלה להשפעה.
• חלוקת הכלי לגלגלתא-עיניים ולאח”פ זו ההצלה שלנו, כי כך אנו יכולים להיות בביקורת, בכיוון, למה אנו נמשכים.
• הבורא נמצא מחוץ לי, באותם הכלים שנראים לי זרים, בקשר שלי אליהם; הכלי של הזר, זה אותו המקום שבו אני נפגש עם הבורא.
• הבורא נגלה בחושך שלנו, אך אנו דוחים את החושך הזה, כיוון שהוא בזולת.
• רק קבוצה שמכוונת אותי ליחס לזולת, יכולה לחייב אותי לצאת מהבועה של עצמי.
• הכלים החיצוניים הם דווקא הכלים העיקריים שלי, כלי הקבלה שלי; שם מתגלה אור החכמה, הבורא.
  המשך קריאה »

הכנה לשיעור: מאמרי שמעתי מאמר קנ”ט – “ויהי בימים הרבים ההם”

• “יציאת מצריים” – יציאה לחיבור, לאיחוד; יציאה למי שהיה נקרא קודם לכן “זולת”.
• המצב הקשה במצריים, הוא לא בגלל שהיו חיים גשמיים גרועים, אלא להפך; הרעב הוא תוצאה מהתגלותו של רצון חדש לרוחניות באדם, שאותו הוא לא יכול למלא.
• אפילו לאחר היציאה ממצריים וההתעלות מעל החשבונות האגואיסטיים, צריכים להגדיל את הרצון לקבל באדם כדי להתעלות עוד יותר, וזה נקרא שמתגלה מחדש מלך מצריים, ומושך אותם בחזרה.
• כיום בכללות, האנושות נמצאת לפני יציאת מצריים – חשבון חדש עם החיים שלנו באמת מתרחש בקרב האנשים, וכל אחד חייב לתת במשהו דין וחשבון לעצמו.

  לחצו כאן לצפייה בחלק זה של השיעור
המשך קריאה »

הכנה לשיעור: מאמרי שמעתי, מאמר מ”א, “מהו קטנות וגדלות באמונה”

• יש לנו קשר לגשמיות, רק בתנאי שהוא מזכיר לנו על הפעולות הרוחניות שאליהן עלינו להגיע.
• עד כמה שנשאל את עצמנו על כל פעולה ופעולה גשמית שאותה ננהיג במהלך הפסח ובכל השנה, זה יעזור לנו להגיע להרגשת השורשים הרוחניים.
• אין כל קודש או ייחוס בשום מנהג, אם הוא לא קשור לשורש הרוחני שלו, ורק בגלל שהוא קשור, יש לו זכות קיום וחשיבות בעינינו.
• אין גשמיות או רוחניות – כך מתרחשת המציאות בעינינו, כך הרצון לקבל שלנו מצייר לנו.
• שינויי השנה – חודש, שבוע, יום ולילה וכו’, הם תוצאה ממצבי היחסים בין זעיר-אנפין ובינה דאצילות, ובייצובם זה מול זה, הם מייצבים, אפילו בעולם שלנו, השפעות שונות כגון זמן, התפתחות וכו’.
• על מי שרוצה להגיע להתעלות הרוחנית, יש בתקופות המועדים בעולם שלנו השפעה מיוחדת, העוזרת לו להיות קשור יותר לכוונות שמיועדות להשפעות הללו.
• עיקר הפסח זה השגת אור האמונה בפעם הראשונה, ולכן עלינו לחשוב על האור העליון, שבזמנים אלה מסוגל להעלות אותנו מעל האגו, ולהחזיק אותנו בתכונת האמונה, ההשפעה.
• חיבור בינינו והשתוקקות למאור שייקח אותנו מעל האגו הכללי של כל אחד ואחד, זו צריכה להיות הכוונה הכללית בימי הפסח.

  לחצו כאן לצפייה בחלק זה של השיעור
המשך קריאה »

חלק 1: זוהר לעם, פרשת “בהעלותך”, אות ק”מ, שיעור 11

• בעת קריאת הזוהר, אנו רוצים לזהות בתוכנו את מה שעליו הזוהר מדבר – פעולות בנשמה של כל אחד ואחד, ובזה אנו מעוררים את האור ומתחילים להרגיש בנו את התופעות כפי שהן באמת.
• כל העבירות שהאדם מקבל הן לא עבירות אלא דברים שעליו לתקן, וכל העונשים הם האור שצריך לבוא ולתקן אותו; הכול בדרך התיקון בלבד.
• בעת קריאת הזוהר לא צריכה להיות הבנה ברגש או בשכל, אלא עלינו להיות פתוחים להשפעתו, ואז סגולתו תפעל עלינו.
• הקבוצה צריכה לכוון כל אחד מחבריה, לרצון הנכון – להיות פתוחים להשפעה, למרות חוסר הקשר והטעם במה שקוראים.
• מלכתחילה, האדם נברא הפוך ממערכת העולמות בה הוא נמצא, עד שמתעוררת בו הנקודה שבלב, ואם הוא מתקשר עם יתר הנקודות שעומדות לפניו, הוא מתקשר למערכת העולמות.
• “תורה” – מערכת הקשר בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, בין האור והכלי, בין הנברא והבורא.
• כל מצב חדש הוא תמיד הפכי למצב הקודם לו, ואי אפשר להגיע למצב הבא, עד שלא מיצית את המדרגה הנוכחית בשלמותה.
• כל הפנייה, הבקשה, הדרישה שלנו, היא לקו אמצעי, זעיר-אנפין, כי רק על-ידי פנייה לקו אמצעי, אנו יכולים לתקן את עצמנו.
  המשך קריאה »