משחקים של גדולים
חדר המשחקים של דודי הקטן הוא המקום האהוב עליו בכל העולם כולו. לפעמים דודי חושב שהחדר הקטן שלו הוא באמת כל העולם כולו. הרי יש לו שם את כל מה שהוא צריך – לגו, דפים וצבעים לציור, מחשב עם שני ג'יגה זיכרון ומבחר פאזלים וצעצועים שלא יבייש חנות משחקים ממוצעת בכל עיר גדולה.
הוא גם יכול לדמיין בחדר שלו, זה כיף לדמיין… לדמיין את החיים מחוץ לחדר המשחקים, כאדם מבוגר ועצמאי. לטייל בעולם, להכיר אנשים, לחוות חוויות… אבל בינתיים יצאה גרסה חדשה של משחק המחשב האהוב עליו, "או", חושב לעצמו דודי, "סופסוף משהו חדש שאפשר ליהנות ממנו בתקופה הקרובה".
גדל הילד
כבר כמה ימים שדודי חש בעייפות מצטברת, למרות שהוא לא התאמץ יותר מדי. מן הרגשה כזאת של חוסר סיפוק. "עוד משחק מחשב ועוד אחד, זה הכול אותו דבר, נמאס לי, זה לא מתקדם לאף מקום". אבא של דודי אוהב את דודי ורוצה שיהיה לו טוב, אז הוא הבטיח לו ללכת ביחד אחרי-הצהרים לחנות המשחקים בסנטר ולקנות לו מה שיבחר.
אבל לדודי נראה שזהו, נגמר לו ממשחקים כאלה לתמיד. "זה לא הולך לשום מקום, זה תמיד אותו דבר, אני רוצה משהו חי, אמיתי, לא מפלסטיק, לא מפיקסלים, יפים ככול שיהיו, אחרת באמת שאין טעם. אני… אני חושב שאני כבר גדול מדי בשביל החדר הזה".
לכל מי שלא יכול בלי זה
"לכל אדם יש נקודה שבלב, אלא הרבה אנשים עדיין לא מרגישים אותה, כי עדיין לא בשלו כדי להרגיש אותה. במשך גלגולי החיים שלו, האדם מגיע למצב שהנקודה שבלב מתגלה בו, ואז הוא מתחיל להרגיש רצון לרוחניות, לעליון. אם בחייו הנוכחיים האדם לא מגלה עניין בעולם הרוחני, זה אומר שהוא עדיין לא הבשיל לזה, ותהיה זו כפיה לנסות לעורר בו בכוח את הרצון הזה.
אבל אם הוא כן מרגיש, וחש שאיפה שהעולם העליון יתגלה לו, או אז נחוץ לעזור לו. לא יכולה להיות כפיה, לא לכיוון אחד ולא לכיוון אחר. המקובלים מדברים על כך כל הזמן, כי ללמוד את חכמת הקבלה יכול רק מי שמרגיש שהוא לא יכול בלי זה". (הרב מיכאל לייטמן, מתוך הספר "ראיון עם העתיד")
מבוסס על כתבי בעל-הסולם, שמעתי, מאמר י"ז, "מהו שס"א נקראת מלכותא בלי תגא"
