קבלה לעם היום

נוסטלגיה. כמה היינו שמחים לחזור ולו לרגע לשנות הילדות שלנו, זמנים בהם המשפחה, הסביבה והעולם חיבקו אותנו באהבה ונתנו לנו לעשות כאוות נפשנו. כמה כואב שהזמנים הללו לא יחזרו עוד…

בערך בגיל ההתבגרות מגיע הבלבול הגדול; פתאום אתה מתחיל להיות לא מובן, כבר לא משתפים אתך פעולה כמו פעם – מתחילים לדרוש, לחייב, ללחוץ. וככל שהשנים חולפות, המטלות רק הולכות וגדלות – צבא, לימודים, עבודה, יחסים, משפחה, אחריות.
פתאום צריך להתחיל לתת לחברה ולעולם את מה שהם דורשים מאיתנו – ומה איתנו? לאן נעלם החופש שהיה כל-כך נגיש בשנות הילדות החמימות? ואולי כל הקשיים שנערמים ללא הפסק דווקא מפתחים אותנו, הופכים אותנו ליותר ויותר עצמאיים?

האדם – עולם קטן

כמו אדם אחד, כך גם כל העולם; משך אלפי שנים חיינו בתוך עולמנו הפרטי, כל אחד בעיסוקיו, בתחביביו, מנותקים משאר המערכת ומרוכזים רק בעצמנו, ממש כמו ילדים קטנים שחיים בעולמם הפרטי. אך הטבע מצידו דוחף ומפתח, וגם אם נוח לנו להישאר מכונסים בתוך קירות הבית החדש או המכונית היפה שקנינו, לו יש תוכניות אחרות בשבילנו – הוא רוצה שנתבגר, שנתפתח, שנהיה עצמאיים, בדיוק כמוהו.

ההזדמנות הגדולה שלנו

הקשיים שהולכים וגוברים, המתח, המשברים, המגפות, האסונות, הם חבלי הלידה של האנושות החדשה.
אם לפי תוכנית הטבע, המאה ה-20 הייתה "גיל ההתבגרות" של העולם, השנים הנוכחיות הם הזמן שבו אנו צריכים "לצאת מהבית" – מתפיסת העולם המכונסת הישנה, ולהתחיל לפרנס את המשפחה הגדולה שאליה כולנו שייכים – המערכת האנושית.

אז מצד אחד זה די קשה לצאת מתוך עצמנו ולהתחיל להתייחס גם לאחרים, לדאוג להם, להתחשב, לראות איך כל פעולה שלנו משפיעה על כל המערכת, ולתקן את עצמנו כדי שנוכל להוות חלקים בריאים שלה. אך מצד שני, זו ההזדמנות הגדולה שלנו – סוף-סוף להביע את עצמנו, להיות עצמאיים באמת בתוך מערכת, שעד עכשיו חיינו בה כתאים רדומים.

 הפוסט מבוסס על תוכן מתוך שיעור הקבלה היומי המשודר בערוץ 66