חלק א': כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "בכל דבר יש להבחין בין אור וכלי"
המציאות להשפיע עדיין לא קיימת בכלים שלנו, ולכן מאמרי המקובלים לא מובנים לנו. אין לנו הרגשה, רושם מכל המצבים שעליהם חכמת הקבלה מדברת, ועל העולם הזה היא לא מדברת במאום, אך עלינו להשתדל להעביר את דברי המקובלים לפסים רגשיים ולהבינם במידת האפשר.
ניתן להגיע להבנת דברי המקובלים רק על-ידי עבודה עם הזולת; עלינו להגיע להשתוות צורה עם האור, כלומר משנאה לאהבה; שנאה – תכונת הכלים הטבעית, אהבה – תכונת האור הטבעית.
"קבוצה" – חלק קטן מהאנושות, שמוכן במשהו לעשות את עבודת ההשפעה כדי להגיע להשתוות עם האור.
כמו עם האור, כך אנו צריכים לברר את עצמנו כלפי הקבוצה; במידה שאנו רוצים להשפיע לה, כך אנו מגלים את הבירורים שלנו.
לא יכול להיות שאדם נמצא ביחסים טובים ונכונים עם החברה, ובמידה אחרת עם הבורא, זה פשוט נמצא כאותו דבר. הבורא שבר בכוונה את הכלי שלנו ונתן לנו הרגשה בחלק מהכלי כמו בדבר זר, שאנו מתייחסים לחלק הזר הזה כמו אליו, כי הוא הכניס בחלק הזר הזה אותה תכונת ההשפעה ההפוכה מאיתנו, שלכן נראית לנו שנואה.
אם האדם כבר מבין שאין לו ברירה אלא להגיע לאור, לבורא, ולשם כך עליו לעשות עבודה מול החברה, אז הוא פועל ומעורר את החברה בצורה הדדית, כפי שהיה פועל כלפי הבורא, ללא הרגשתו. וכך האדם פועל ומעורר "אמת ושקר" לעומת "מר ומתוק".
הבורא מסתיר את עצמו ממני, אך את הקבוצה אני מסתיר מעצמי. ברצוני, במאמץ שלי, בכוחי לגלות קבוצה כמבנה הרוחני שנמצא מולי. המשך קריאה »
כתבי רב"ש, כרך א': מאמר "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר"
בזה שהבורא ברא את הרצון לקבל, הוא נתן לנו הרגלים ותכונות שכולם ברצון לקבל, ובהדרגה הוא מקדם אותנו למצב שבו ישנה תכונה אחת במציאות – רצון להשפיע, תכונת ההשפעה.
כשנכיר את תכונת ההשפעה כאור, לעומת הרצון לקבל שאותו נכיר כחושך, נרגיש שאנו נמצאים בתענוגים מלרומם את תכונת ההשפעה על-פני הקבלה, מפני שבזה אנו עושים נחת רוח לבורא.
"ישראל" – מי שמתייגע בעבודה הזאת, שרוצה כל הזמן להיות בה, ומפחד שבאיזו צורה ייקחו לו אותה – שהוא לא יוכל להיות באמונה למעלה מהדעת, להתייגע בזה. לכן הוא צריך להסתיר את עצמו, לעשות לעצמו מקום עבודה, וכל הזמן לדאוג שיהיה בהסתרה ושיוכל להעדיף את ההשפעה על פני הקבלה בהסתרה כמה שיותר גדולה. ובזה הוא בהחלט עושה נחת רוח לבורא שלו וזוכה לדבקות.
אני לא רוצה שהבורא יתגלה, כי אם הוא יתגלה אני אפסיד הכל, כי תיעלם ממני נקודת האדם.
"אדם" – שאותו אני בונה בחושך, הבונה את עצמו בצורה עצמאית.
אם הבורא יגלה לאדם את השכר לפני סיום היגיעה, לא יהיה לאדם בזה שום רווח. בשלב הבא, הבורא מתגלה והאדם צריך להסתיר אותו, ובזה הוא בונה לעצמו את מקום העבודה.
הבורא מתגלה לאדם, לאחר שהוא הגיע להחלטה שתמיד צריך להיות בינו ובין הבורא מסך – או שהבורא יסתיר את עצמו מפני האדם, או שהאדם יסתיר את עצמו מפני הבורא.
כל הבדיקות שלי כלפי הבורא הן בתוך החברה – ביחס שלי לאחרים, כי את הבורא אני לא מזהה ואותם כן. כך אני יכול לכוון את עצמי למטרה שנמצאת מעבר לאופק. המשך קריאה »
חלק א': כתבי רב"ש, שלבי הסולם, כרך א', מאמר "הכנה לקבלת התורה מהו"
את כל הפעולות עושה האור, אך ישנו חלק בהתפתחות הרצון לקבל, שבו הרצון לקבל יכול לקבוע את עצמיותו – כשהוא מתחיל לגלות את היחס שלו לאור, הוא בעצם מתחיל לגלות את עצמו. שלב התפתחות זה מתחיל להתגלות בימינו.
כתוצאה מ-2 ההשפעות – טוב ורע, ו"אני ה'" (אני המקור, המיטיב, הסיבה), ניתן להתחיל לדבר על עבודת ה' – איזו עבודה ה' עושה עלינו, באיזו צורה עלינו להגיב עליה והיכן העצמאות שלנו.
היצר הרע לא רע מפני שרע לי או שאני עושה רע לאחרים – אלו עדיין דרגות דומם, צומח וחי שבמין המדבר. הראויים לתיקונים רוחניים, קובעים שהיצר הוא רע כי הוא מפריד אותם מהבורא.
קרבה לבורא – מידת השתוות הצורה לבורא; השפעה, אהבה, שמתגלה באדם קודם כל כאהבת הזולת.
2 שלבים בהתקדמות: 1 – "בראתי יצר רע" – זדונות ושגגות שצריכים לגלות, 2 – "בראתי לו תורה תבלין" – שדווקא אותו היצר הרע עוזר לאדם להידבק בבורא.
אין יצר רע ואין יצר טוב – כל התכונות הללו מתחברות יחד, ומהן אנו בונים בנו את הדמות של אותו הכוח, הבורא, המקור הקיים היחיד בכל המציאות.
הבדיקה, הביקורת על כל המצבים שלנו, יכולה להיות רק בתוך הקבוצה.
מתוך הבלבולים אנו בונים את דמות הבורא – מערכת של הנהגה והשפעה המכונה "אור חוזר", שעל-ידה האדם מגיע להשתוות הצורה עם הבורא. המשך קריאה »
המציאות שנמצאת לפנינו היא אחת – הכול אחד, וכול אחד מרגיש, מגלה אותה לפי הכלים שלו.
הכול קורה בתוך רצון האדם – מה שהוא מרגיש עכשיו, הוא, האנושות, היקום, חיים ומוות – אלה החיים עבורו.
הכול תלוי בהתפתחות הכלים, החושים שלנו, ולידם מתגלה השכל.
"תורה שבכתב" – מה שאנו קוראים או שומעים; "תורה שבעל-פה" – איך שכול אחד מפרש את הכתוב או הנשמע בהבנתו ובהרגשתו, לפי הכלים שלו.
כאשר האדם מגלה מצד אחד ייאוש ומהצד השני את חשיבות הרוחניות, הוא מגלה את החברה כאמצעי להשגת הבורא, לאחר מכן כמקום שבו מתגלה הבורא, ולאחר מכן כחלק מהבורא עצמו – הכלי שמתגלה ביחד עם האור.
בכל רגע נתון, האדם מגלה חלק מהמציאות, אך אותו החלק כולל את כל המציאות – 10 ספירות, לא פחות ולא יותר.
כל התהליך שעברנו משך ההיסטוריה, הוא רק כדי להביא את האנשים למצב שבו הם יתקנו את עצמם.
ההתקרבות היא הדרגתית: בשלב הראשון, הנקודה שבלב נשלטת על-ידי הלב – רצון אגואיסטי לרוחניות, ובשלב הבא, אם מחליטים שחייבים יחד, במאמץ הדדי, לעזור זה את זה, אז כל אחד ברצונו, עוזר לכולם להעלות את הנקודה שבלב מעל ללב.
רק כנגד המאמץ הכללי בין כולם, פועל האור המקיף.
המאור המחזיר למוטב זה האור הכללי שממלא את הנשמה; הטבע שלו זה האין-סוף, ומגיע מתוך חיבור הזרים, המנוגדים זה לזה; לכן רק בתנאי שכלים זרים ומנוגדים מתחברים ביניהם, מגיע המאור המחזיר למוטב. המשך קריאה »
כל חגי היהדות מסמלים שלבים בדרך התפתחות האדם ההדרגתית, שלקראת סיומה מתגלה העולם העליון. בדרך מרתקת זו לומד האדם להבין את המציאות בה הוא חי, להשתנות ולהתקרב לבורא, עד לאיחוד שלם עימו.
במהלכה של דרך זו, יום כיפור מסמל את המצב שבו מסתיימת מלאכת בניית הכלי הרוחני. בפועל, תיקון כזה עשוי לחול לאו דווקא בתאריכים אלה, אלא בכל זמן אחר ולפי הצורך. בעולם שלנו, שמתנהל ברמה הגשמית, אנו מציינים את התיקון בתאריכים מוגדרים וקבועים בלוח השנה שתלוי על הקיר.
יום שישי, 21 ספטמבר 2007סגור לתגובות על ערב יום כיפור הוא הזדמנות לתיקון
בערב יום כיפור, במיוחד בערב יום כיפור הזה, אנו נמצאים בזמן ומקום מאוד מיוחדים. כאשר כולנו נמצאים במצב מסוים, יש כח התעוררות הנשמה שפועל ובאפשרותנו להתחבר אליו.
אולם יום כיפור אינו נקבע על-פי תאריך על לוח השנה, הוא יכול להתרחש בפנימיותו של האדם באביב או בחורף. זהו מצב פנימי בתוך האדם שעליו לחוש בעומק ליבו.
מצב זה מאפשר לאדם להגיע להכרה מיוחדת – הבחנה רוחנית שהאדם מגלה ואחריה הוא יכול לפרוץ מהעולם הזה, המוגבל, הסופי, הסובל והמפורד, אל עבר עולם נצחי, אינסופי של חבור ואהבה.
עוד בשיעור: • על האדם העושה חשבון נפש להגיע להכרה כי האגו שלו הוא פסול, והוא חייב לצאת ממנו לרוחניות.
• האדם מגלה את האגו שלו – גם אגו שקשור לעולם הזה, רצון לכסף, כבוד, שליטה וגם אגו שעדין נסתר ממנו וקשור לעולם הרוחני. אז מגיע האדם להכרת הרע ומכנה את הרצון לקבל שלו "יצר הרע". רע משום שהוא מונע ממנו להשיג רוחניות.
• אבל מדוע הוא רע? אנו מגלים שהאדם הוא תוצאה של הגנים שאיתם הוא נולד. היום המדע מגלה שאפילו נטיות לגניבה, אלכוהליזם ותכונות מגונות נוספות הן גנטיות. בנוסף, האדם הוא כחומר ביד ההורים, הוא לא בחר את מוריו או את הסביבה שהשפיעה עליו כשגדל. אם כן מדוע עליו להכות על חטא? על מה, על פי חכמת הקבלה, צריך האדם צריך לבקש סליחה?
• בדרכו הרוחנית משקיע האדם מאמצים וזמן רב שמטרתם היא לא להשיג רוחניות, אלא להגדיל את ההשתוקקות שלו לרוחניות. בסוף התהליך מגיע האדם לאכזבה, מתאייש ומבין שאין ביכולתו להצליח לבד ורק הבורא יכול לעזור לו. אז הוא פונה בצעקה אל הבורא בבקשה לתיקון. אך האדם אינו מסוגל אפילו לפנות בצעקה אל הבורא ועל כך הוא מבקש סליחה. האדם מבקש סליחה על כך שאינו מסוגל לצאת מעצמו ולבקש מהבורא שיעזור לו לפרוץ מהטבע שלו לעבר הטבע הרוחני. זוהי הסליחה היחידה שעליו לבקש וזהו יום כיפור הרוחני. השיעור מבוסס על כתבי רב"ש – שלבי הסולם כרך ה', תלמוד בבלי, "מהי התפילה על עזרה ועל סליחה בעבודה"
יום חמישי, 20 ספטמבר 2007סגור לתגובות על סליחה, מהי סליחה?
כל העניין הזה עם חשבון הנפש שאנו עורכים לכאורה ביום כיפור מעלה תהייה. במשך כל השנה אנו פועלים לפי רצוננו החופשי – איש איש לפי דרכו – ורק פעם אחת בשנה אנו עוצרים להתחשבן. לפעמים זה מרגיש מאולץ, כאילו מישהו פקד עלינו ש"כך צריך לעשות". צריך לדעת איך, מתי וממי מבקשים סליחה…
חכמת הקבלה מסבירה כי לפני שמבקשים סליחה ממישהו, יש להכין את עצמנו מראש לכך. גם ביום כיפור – יום של סליחה ומחילה – האדם צריך להכין את עצמו בכדי שימחלו לו על מעשיו.
בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר לחברו "סליחה", אלא אם כן הוא פגע בכבודו, גרם לו להפסד כלכלי או אפילו סתם התנגש בו וגרם לו לנזק. אז מתבקש שאותו אדם יבקש מחברו שיסלח לו על מה שגרם לו. אבל אם הוא לא עשה לו שום דבר ובכל זאת הוא מבקש ממנו סליחה, אז חברו מסתכל עליו כמו על אחד שאינו שפוי בדעתו.
תארו לעצמכם, אם היינו רואים אדם שהולך ברחוב ואומר לכל אחד שנקרה בדרכו "סליחה, סליחה". בטח היינו אומרים עליו שהוא משוגע, כי "סליחה" נהוג לומר רק כשפוגעים במישהו.
עכשיו תארו לעצמכם את אותו אדם גורם נזק גדול לחברו, והוא מבקש ממנו סליחה כאילו שרק עשה לו דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון וחברו לא יקבל את סליחתו.
בדרך כלל, כשאדם פוגע במישהו, הוא מיד מודד את גודל הפגיעה שגרם לו. ככל שפגע בו יותר, כך הוא מתאמץ יותר שחברו יסכים לסלוח לו. לכן, לפני שאדם מבקש סליחה, הוא צריך למדוד עד כמה הוא פגע בחברו. לדוגמא, אם אמרתי משהו שפגע באחד מחבריי, אז מיד אני בודק עד כמה הוא נעלב. ככל שאני מבחין שהוא נפגע יותר אז אני מבקש שיקבל את התנצלותי ואף שולח לו זר פרחים גדול. אבל אם גיליתי שהוא לא ממש נעלב, אז אני מסתפק במשלוח sms להביע את סליחתי.
הבורא ואני
מתוך היחסים שבין אדם לחברו, אנו צריכים ללמוד את היחסים שבין האדם לבורא. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מהבורא, הוא צריך לחשוב במה הוא חטא כלפיו. כלומר אם האדם לא מרגיש שום חטא ובכל זאת מבקש סליחה מהבורא, הרי כאילו הוא מתלוצץ. הוא כמו אותו אדם שהולך ברחוב ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה". למעשה, הוא צועק, בוכה ומבקש מהבורא שיסלח לו בו בעת שהוא אינו מרגיש שפגע בו במשהו.
לכן, לפני שהאדם ניגש לבקש סליחה מהבורא, הוא צריך לעשות עם עצמו דין וחשבון מהו גודל החטא ועד כמה הוא פגע בו. אחרת זה לא נקרא "סליחה". אולם האם הבורא השלם והנצחי זקוק לסליחתנו? האם לא הוא זה שמסובב לנו את כל מאורעות חיינו? אם כן, ממי עלינו לבקש סליחה?
סליחה?! על מה ולמה?
סליחה, אומר הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), זהו תהליך פנימי, ולא תהליך שבו פונים למישהו אחר ומבקשים ממנו משהו. האדם דן את עצמו, אין מישהו חיצוני שדן אותו. האדם בוחן את המקום שבו הוא נמצא, ומברר את מצבו כלפי המצב השלם. הוא בוחן מחדש את תכונותיו ביחס לתכונת הבורא – תכונת הנתינה.
הצעד הראשון שהאדם עושה בתהליך נקרא "הכרת הרע". בשלב ראשוני זה הוא מגלה שהוא אגואיסט מטבעו. בהדרגה הוא מתחיל להבין, שכל המחשבות והרצונות שמניעים אותו נועדו כדי להשביע את האגו שלו בלבד, גם אם זה על חשבון האחר.
הסליחה היא חשבון פנימי שהאדם עושה עם עצמו. החכמה היא להשתמש באור שטמון בכתבי הקבלה כדי להאיר את הפינות האפלות שבנו, מסביר הרב"ש.
האמת נמצאת בתוכנו. היא מתגלה בנשמה. כשאנו מרגישים שהטבע האגואיסטי שלנו מנוגד לטבע הבורא, לתכונת הנתינה, אז בעצם באה הסליחה האמיתית, היא מגיעה כבקשה. אלא שעתה, זו כבר בקשה להשתנות. בקשה שאתה לא מבקש מאף אחד. אלא אנו מרגישים את הסליחה בפנים, בתוכנו, ומייחלים לה. ואז מתוך הכוונה האמיתית בא השינוי.
מסע אל תוך עצמנו
אחרי שנים שבהם התרגלנו, בצורה מכאנית משהו, להגיע לבית הכנסת, תחילה בזמן סליחות ואחרי כן ביום כיפור, ולהתנצל בפני כ-ו-ל-ם על ה-כ-ו-ל, על ש"חטאנו, עווינו, פשענו". סוף סוף יש בידנו את הפתח להבין שסליחה היא הזדמנות. הזדמנות לשינוי שאנו צריכים ויכולים לעבור.
כשאנו באמת רוצים, ומבקשים סליחה אמיתית, בקשותנו נענות ואנו זוכים לשינוי המיוחל. אם נתמיד ונבקש לא רק יום בשנה, יאיר לנו האור את הדרך ויראה לנו כיצד לשפר את חיינו לטובה ואיך להתקדם אל הרגשת השלמות.