בזה שהבורא חילק את הכלי שלי ל-2 חלקים, ל-"אני" ו-"מחוץ לי", הוא נתן לי הזדמנות לחשוב שמה שאני זה אני, ומה שמחוץ לי הוא זר, ואם אקרב את האני והזר, אני מתקרב מקבלה להשפעה.
חלוקת הכלי לגלגלתא-עיניים ולאח"פ זו ההצלה שלנו, כי כך אנו יכולים להיות בביקורת, בכיוון, למה אנו נמשכים.
הבורא נמצא מחוץ לי, באותם הכלים שנראים לי זרים, בקשר שלי אליהם; הכלי של הזר, זה אותו המקום שבו אני נפגש עם הבורא.
הבורא נגלה בחושך שלנו, אך אנו דוחים את החושך הזה, כיוון שהוא בזולת.
רק קבוצה שמכוונת אותי ליחס לזולת, יכולה לחייב אותי לצאת מהבועה של עצמי.
הכלים החיצוניים הם דווקא הכלים העיקריים שלי, כלי הקבלה שלי; שם מתגלה אור החכמה, הבורא. המשך קריאה »
הכנה לשיעור: מאמרי שמעתי מאמר קנ"ט – "ויהי בימים הרבים ההם"
"יציאת מצריים" – יציאה לחיבור, לאיחוד; יציאה למי שהיה נקרא קודם לכן "זולת".
המצב הקשה במצריים, הוא לא בגלל שהיו חיים גשמיים גרועים, אלא להפך; הרעב הוא תוצאה מהתגלותו של רצון חדש לרוחניות באדם, שאותו הוא לא יכול למלא.
אפילו לאחר היציאה ממצריים וההתעלות מעל החשבונות האגואיסטיים, צריכים להגדיל את הרצון לקבל באדם כדי להתעלות עוד יותר, וזה נקרא שמתגלה מחדש מלך מצריים, ומושך אותם בחזרה.
כיום בכללות, האנושות נמצאת לפני יציאת מצריים – חשבון חדש עם החיים שלנו באמת מתרחש בקרב האנשים, וכל אחד חייב לתת במשהו דין וחשבון לעצמו.
הכנה לשיעור: מאמרי שמעתי, מאמר מ"א, "מהו קטנות וגדלות באמונה"
יש לנו קשר לגשמיות, רק בתנאי שהוא מזכיר לנו על הפעולות הרוחניות שאליהן עלינו להגיע.
עד כמה שנשאל את עצמנו על כל פעולה ופעולה גשמית שאותה ננהיג במהלך הפסח ובכל השנה, זה יעזור לנו להגיע להרגשת השורשים הרוחניים.
אין כל קודש או ייחוס בשום מנהג, אם הוא לא קשור לשורש הרוחני שלו, ורק בגלל שהוא קשור, יש לו זכות קיום וחשיבות בעינינו.
אין גשמיות או רוחניות – כך מתרחשת המציאות בעינינו, כך הרצון לקבל שלנו מצייר לנו.
שינויי השנה – חודש, שבוע, יום ולילה וכו', הם תוצאה ממצבי היחסים בין זעיר-אנפין ובינה דאצילות, ובייצובם זה מול זה, הם מייצבים, אפילו בעולם שלנו, השפעות שונות כגון זמן, התפתחות וכו'.
על מי שרוצה להגיע להתעלות הרוחנית, יש בתקופות המועדים בעולם שלנו השפעה מיוחדת, העוזרת לו להיות קשור יותר לכוונות שמיועדות להשפעות הללו.
עיקר הפסח זה השגת אור האמונה בפעם הראשונה, ולכן עלינו לחשוב על האור העליון, שבזמנים אלה מסוגל להעלות אותנו מעל האגו, ולהחזיק אותנו בתכונת האמונה, ההשפעה.
חיבור בינינו והשתוקקות למאור שייקח אותנו מעל האגו הכללי של כל אחד ואחד, זו צריכה להיות הכוונה הכללית בימי הפסח.
אנו נמצאים בפתחו של "חג החירות" של כל העולם, כי כל העולם מתחיל לעשות חשבון נפש. הכרה, הבנה, חשבון – מה השגנו, למה אנו נמשכים ולמה אנחנו צריכים להגיע כדי להתקיים, כדי להינצל מהמכות שהולכות ומתגברות.
מה בעצם חסר לנו? עלינו להבין שחוץ מאהבת הזולת לא חסר לנו כלום. אם נשתחרר מהאגו שמפריד בינינו ונתעלה לדרגת "ואהבת לרעך כמוך", מיד נעלה לדרגת קיום רוחנית ונממש את היעוד שלנו.
לפי חכמת הקבלה, חג הפסח מסמל את יציאת האדם מהרגשת העולם הזה אל הרגשת העולם הרוחני. המצב שבו המציאות הרוחנית נסתרת מאיתנו נקרא "גלות מצרים".
כולנו נמצאים בה, אבל כדי לצאת ממנה אנחנו חייבים להרגיש אותה באופן ברור, שכן רק כך נוכל להגיע לרצון להיפטר ממנה, "לצאת ממצרים" ולעבור למצב שנקרא "חירות"…
המושגים "גלות" ו"גאולה" מעוררים ברובנו הקשרים ודימויים דתיים, לאומיים או לאומניים. אך לפי חכמת הקבלה אנו למדים שבכללות, גלות זו הרגשת חיסרון – גלות התענוג:
הכנה לשיעור
