קבלה לעם היום

חלק א': כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "ענין ענף ושורש"

• הבורא ברא בתוך הכלי, הרגשה הנקראת "בושה", ובעזרתה הכלי יכול להתעלות מעל הרגשת טוב ורע, מעל ההבחן של מה יש ומה אין, לרמה עליונה יותר, רמה אנושית – מהו ההבדל ביני ובינו.
• הרגשת הבושה עוזרת לנו להתפתח בהתאם לשורש.
• השוני הוא לא ברצונות, אלא בכוונה שמעל הרצון – עד כמה היא מכוונת לבורא.
• ברמת העולם הזה אנו יכולים לבצע מנהגים לפי השורש, אך המנהגים הגשמיים שייכים לארציות ולא לדרגה הרוחנית שבה האדם נמצא.
• "להביא קרבן" – להיות קרוב יותר לבורא בכמה תיקונים.
• עלינו לחתוך בין העולם הזה לעולם הרוחני, כי הכוונות בשניהם הפוכות זו לזו.
• הנשמה לא קשורה במאום לגוף.
• היחס הנכון למנהגים, הוא לסדר את כל מה שקיים בעולם הזה, בצורה כזו שהוא יועיל לי לתיקון הנשמה.

  לחצו כאן לצפייה בחלק זה של השיעור
המשך קריאה »

חלק א': כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "מהו ההבדל בין שדה לאיש שדה בעבודה"

• תכונת "יצחק" שבנו היא שמאל, ותכונת "עשיו" שבנו היא כולה כלים דקבלה, ולכן הם קרובים זה לזה.
• בחומר עצמו – הרצון לקבל, אין כל בעיה, הבעיה היא באופן השימוש בו. ההבדל הוא ב"ריח" – האור החוזר שמוסיפים ל"שדה" – הרצון לקבל, ואז הוא הופך ל"שדה אשר ברכו ה'".
• רק הרצון להשפיע קובע עד כמה ניתן להשתמש ברצון לקבל, אך רק השילוב של שניהם נותן לנו "שדה אשר ברכו ה'".
• ידיעה – קבלה, אמונה – השפעה. זה לא שבהשפעה אנו עובדים ללא שכל, אלא אנו עובדים למעלה מכלי הקבלה שלנו, ומשתמשים בהם רק במידה שאפשר להשפיע בהם – "אמונה למעלה מהדעת".
• "עשיו" הוא אדם שמבצע בחיצוניות, כביכול פעולות השפעה, אך בפנימיותו יש לו כוונה להרוויח מהם. זהו מצב הכרחי בהתפתחותנו.
• עבירה גוררת עבירה – ככל שהאדם הולך ומרוויח עבור האגו שלו, הוא מוצא לעצמו יותר ויותר הצדקה, עד שהוא נכנס למצב בלתי הפיך.
• "מקום ישוב" – היכן שאנשים חיים ב"ואהבת לרעך כמוך". "מקום השדה" – היכן שאנשים חיים בריב ובתחרות, וכולם בעל-מנת לקבל.
  המשך קריאה »

חלק א': כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "מי הוא הגורם לתפלה"

• לנברא אין כוח לעשות משהו, חוץ מהבחירה חופשית להגיע לרצון, שיקרה שינוי בטבע שלו. הבקשה הזו לשינוי נקראת "תפילה" או "מ"ן".
• המאבק בין "ישראל" ו"אומות העולם" שבאדם הוא תמידי, ומתרחש בהכרתו ובתת הכרתו של האדם, וכתוצאה מהמאבק הזה מתחילה ההתפתחות שמובילה בסופו של דבר לתפילה.
• גם בקשת האדם לתיקון צריכה להיות בעל-מנת להשפיע ולא עבור האדם עצמו.
• מצד האדם חייבות להיות כל הזמן נחיצות ודרישה לחידוד יחסו לתפילה, עד שהוא יקבל תגובה על בקשתו.
• אם אני נזכר ומרגיש שזה בא מהבורא, כבר יש לי את תחילת הקשר להגיע אליו בחזרה, לתגובה שלי.
• להודות לכוח העליון שהשפיע עלי, זה להיכנס למגע ראשון איתו, וקביעת הכיוון זו הפעולה הראשונה שהאדם מסוגל לבצע.
• "ישראל" – אלה שמשתוקקים לכתר, הנקראים "בני מלכים" כי הם חלק ממלכות – כנסת ישראל, המשתוקקים לנשמה אחת.
• כל העצות שחז"ל אמרו לנו, הן בסך הכול כדי לארגן בתוכנו את התגובה הנכונה לזה שהבורא נתן לנו התעוררות, ושהתגובה הזו מצידנו תיקרא "תפילה" ולא סתם צעקת סרק. אז אנחנו מגיעים לפתיחת הרצון שלנו, כשנותנים לנו מלמעלה כוח להשפעה.
  המשך קריאה »

חלק א': כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "אין עדה פחות מעשרה"

• "בית כנסת" – מקום שבו אנשים מתכנסים כדי להתחבר, ולא כדי להתכנס ולהישאר לחוד.
• בכל רצון שיש בו רצון להתחבר עם האחרים, יש כבר התאמה לכוח העליון, לבורא, ושם יש מגע עימו.
• לכל איבר בגוף הכללי ישנה אותה החשיבות, ורק בצורה כזו שמתחברים כשווים, נוצר מקום שבו יכול לשרות הבורא, להתגלות הכוח העליון.
• אין מקום או מקרה אחר שבו יכול להתגלות או שבו נמצא הבורא, אלא בקשר ההדדי השווה, המורכב לפחות מ-10 – מספר שמצביע על שלימות היגיעה, שלימות הרצון הכללי.
• מטרת הבריאה היא להיות המשפיע הטהור, ללא קבלת כל שכר בתמורה לפעולה שהאדם מבצע.
• "ממעשיך הכרנוך" – במידה שאני מדמה את עצמי אליו (לבורא), אותה הפעולה מביאה לי ידיעה עליו.
• הבורא נותן לנברא להיות הראשון ביצירת הקשר, הכלי, המגע, ובקביעת עוצמת המגע, כאילו שהתחתון עכשיו נמצא בעמדת הבורא – הוא הראשון, הוא מחליט מה לעשות, משתוקק ויוצר את כל המצב; הכול בא אך ורק מצד התחתון ובזה הוא נעשה שווה לבורא.
  המשך קריאה »

חלק א': כתבי רב"ש, מאמר "ויהי ערב ויהי בוקר"

• השפעת האור היא קבועה, והרצון מתפתח בכוח האור ומתחיל להרגיש מגוון הבחנות, שלהן הוא קורא בשמות ומילים.
• כל המילון שלנו, בא מתוך הרגשת הרצון והאור שמשפיע עליו.
• מילון רוחני – מילון שבא מתוך הרגשת או חוסר הרגשת האור. מילון גשמי – מה שמורגש בעולם שלנו, כתוצאה מהכרת הרצון כנגד האור בצורה סמויה.
• בעבודה ממטה למעלה, הכול תלוי בהגדרות – מה אנו קובעים כאור וחושך, יום ולילה, רצוי ופחות רצוי.
• ניתן לדייק בעבודת בירור הכלים, רק על-ידי ריכוז מיוחד, שמגיע על-ידי התעוררות פנימית מיוחדת, שבה האדם מרגיש השפעה מחוץ לו, מלמעלה – זהו אור ע"ב ס"ג שמגיע ומברר את הכלים.
• "אור" – כוח שמגיע ומעורר בי יתר תכונת ההשפעה.
• "לילה" – חיסרון לכלי של השפעה.
• בכל מצב ופעולה ניתן לדבר על חושך, לילה ואור, יום – או כלפי תיקון הכלים, או כלפי העבודה עם הכלים המתוקנים.
• הקצב הוא הדבר היחיד שאנו יכולים להשפיע עליו, והכול תלוי בהתפתחות הקצב.
  המשך קריאה »

חלק א': כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "על משכבי בלילות"

• הבעיה שלנו בעבודה, היא שאנו שוכחים על המרכיב השלישי, ש"ה' יגמור בעדי". האדם עושה מאמצים גדולים ולא מבין שהוא לא מסיים את הפעולה, כי הוא שכח שכל פעולותיו צריכות להתחיל ולהסתיים בבורא, והוא נמצא באמצע.
• דרך האור היא שהאור צריך לעבוד, ואנו מסייעים לו במשהו.
• האדם שוכח שהוא בסך-הכל אחד המרכיבים בהתפתחות, מוסיך קצת להגברת הפעולה, אך הפעולה כולה נעשית על-ידי כוחות שכבר מוכנים בטבע, כוח הבורא.
• אם החברה תהיה בדעה כללית שהבורא הוא הכוח שקובע את סיום, עוצמת ותוקף הפעולה, אז גם האדם שנכלל בחברה לא ישכח על זה, ואז לא יהיה לו ניסיון מר, שהוא עובד ולא קורה לו דבר.
• אנו צריכים לעורר בחברה כל הזמן נחיצות, צורך לעזרת ה', ובכל מה שאנו עושים, אנו בסך-הכל רוצים לעורר את הכוח הזה ששורה בנו, שיתגלה.
• אם פעולות האדם מסודרות נכון, ובמיוחד כלפי החיבור עם החברים, האדם מגלה קשר ישיר עם הבורא, שצריך לסייע לחיבור.
• התוצאה מכל פעולה צריכה להיות החיבור בינינו, וכשאני מכוון לצורה כזו, גם מצד הכלי וגם מצד האור – הבורא שמחבר בינינו, אני מגיע למצב שבו אני חייב שהבורא יתגלה ויקיים את המצב שאליו אני משתוקק.
  המשך קריאה »

חלק א': כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "אני ראשון ואני אחרון"

• החיסרון שאנו צריכים להשיג זה חיסרון לעזרת ה'. לפי החיסרון האור פועל – הוא נמצא במנוחה מוחלטת ולפי החיסרון שבכלי, הוא עובד.
• עד שהכלי לא מגיע לחסרון הנכון, לא מתרחשת שום פעולה. לכן כל המאמצים צריכים להיות על-מנת שיתעורר בנו החיסרון הנכון, ואז האור יתקן את הכלי.
• בגשמיות אני נמצא תחת לחץ, כוח הדוחף שמעורר בי ייסורים אם אני לא משיג משהו, ולכן אם אני לא מממש את הדחף, אין עונש. ברוחניות לא קיים הכוח הדוחף, כי אין כפיה ברוחניות. שם כבר אני צריך להשיג, ללקט, לאסוף בעצמי, לארגן בתוכי את הכוח שידחוף אותי קדימה. לכן כשלא עושים עבודה ברוחניות מקבלים עונש – עונש על שלא עובדים.
• אם נשים לב שכל הרגשות שלנו באות מ"אני הראשון", מהבורא, זה יעזור לנו מאוד להגיב היטב ולהתקדם. אם נתחיל לראות בכל פניה, בכל מצב, את היחס אלינו כתגובה לרשלנות בעבודה, אז נוכל להכין את עצמנו בצורה טובה לכל פעולה ופעולה, בכל רגע ורגע.
• בכללות, העבודה היא חיבור בין הנשמות כדי לגלות אותו. ובתוך החיבור הזה, אם נתחיל להרגיש איך שהוא מכוון אותנו, נתחיל להרגיש את האור הישר, האור החוזר, כל הפעולות שעליהן אנו לומדים בחכמת הקבלה, איך שזה קורה בינינו. כך הוא דוחף אותנו לקשר, כדי שהכלים שלנו יהיו בדיוק מותאמים לו.
• העונש הוא עונש אלא תיקון כיוון; אם אני מרגיש רע מאיזה מקום, אז אני בורח ממנו בצורה אינסטינקטיבית, ונמשך למקום טוב יותר.
• אם אני קושר את עצמי, לא רק ל"טוב ורע" אלא גם ל"אמת ושקר", אז אני מתחיל ללמוד את יחס ההנהגה של הבורא אלי, ללמוד את ההשגחה שלו. אנו רק צריכים לא להתעצל ולתת תשומת לב לכל מה שקורה לנו, שזו פניה של הבורא אלינו.
• בשינוי היחס שלי לחברים, ללימוד ולקבוצה, אני יכול להתחיל לזהות איך הבורא מראה לי כל הזמן עד כמה שאני לא בסדר, לזהות את הקיום היומיומי שלי, ומצד אחד לקבל את זה כייסורים, ומהצד השני כהכוונה שלו.
  המשך קריאה »

חלק א': כתבי רב"ש כרך א', מאמר "ויצא יעקב"

• חכמת הקבלה מדברת רק על המציאות האמיתית ולא על זו המדומה.
• גדלים על-ידי שינויים. מתוך השינויים ניתן להבדיל את יתרון האור מהחושך. הכל לומדים מדבר והיפוכו, וכך עולים ויורדים.
• האדם נמצא במצב התקדמות אם יש לו שני קצוות, כשרגליו על הקרקע וראשו מגיע לשמיים, ובין שניהם הוא מודד את המצבים שלו ויכול לקבוע בצורה נכונה לאן להתקדם.
• ההתקדמות היא לא בחקר המצבים עצמם, אלא רק במידה שבה נתכלל בקבוצה ונדרוש מההתכללות הזו את כוחות ההתקדמות.
• עד כמה שהאדם מבין שהוא צריך להשקיע את עצמו במקום שממנו מגיע האור שמשפיע עליו, כוח ההשפעה כנגד כוח הקבלה, זה יעלה אותו בסולם וגם יזרוק אותו מהסולם.
• על האדם לחשוב רק על המאור המחזיר למוטב, ממש להשתוקק לזה וזהו. עד כמה שאפשר, לדמיין ולבנות לעצמי את המצב הטוב, המתוקן, שכביכול קיים כאן ועכשיו, ובזה אני מושך את הכוח ממנו.
  המשך קריאה »