התפתחות רוחנית – רק בהתעלות מעל הרצונות ליתר השפעה
לאדם אין אחריות על מעשיו, מה יהיה ברגע הבא וכיצד יתפקד בו. בחירת האדם היא רק בכוונה מעל המעשה – בשביל מה הוא עושה אותו, מה הסיבה שמניעה אותו ומה הוא רוצה להשיג מתוך הפעולה.
אדם תמיד מעריך את מצבו לפי הרגשתו – טוב לי או רע לי. כוונת ההשפעה צריכה להיות תמיד מעל ההרגשה. בכך עובר אדם הצועד בדרך התפתחות רוחנית, מעבודה ברצונות, לעבודה בכוונות שמעל הרצונות. זה נקרא “אמונה למעלה מהדעת”: דעת – רצון, אמונה – השפעה. השפעה שהיא מעל הרצון.
עוד בשיעור:
• “מצווה” היא כוונה להשפיע, “עבירה” היא כוונה לקבל. ברוחניות, כל מעשה נמדד לפי כוונתו – לקבל או להשפיע. גודל המצווה נמדד לפי גודל ההפרעות כלפי חשיבות ההשפעה שמתעוררות באדם. בהתאם להתגברות האדם עליהן, כך מצוותו גדולה יותר.
• ברוחניות מודדים את גודל הכוונה ובגשמיות מודדים את גודל המעשה.
• תכונת ההשפעה המרבית שיכולה להתגלות כלפי האדם מכונה “בורא”. אותה תכונה מתגלה לנו לפי השתוות הצורה שלנו איתה. אין שום צורה אחרת של התגלות העליון לנברא ולכן כל עבודתנו היא רק כלפי וביחס לתכונת ההשפעה.
• מהם “זדונות” ו”שגגות”? אדם שמגלה שגם רצונותיו וגם כוונותיו הם לטובת עצמו, נמצא ב”זדון” או ב”הסתר כפול”. אדם שמגלה שכל רצונותיו הם לטובת עצמו אך משתדל שכוונותיו יהיו במידה כלשהי של השפעה לזולתו, רוצה שתכונת ההשפעה תתלבש בו, נמצא ב”שגגה” או ב”הסתר אחד”.
• “יצר הרע” הוא כוונות כנגד גדלות תכונת ההשפעה. עבודתנו היא לתקנו בעזרת אור התורה, מעל-מנת לקבל לעל-מנת להשפיע.
• אדם הצועד בדרך התפתחות רוחנית, חייב להכניע את עצמו תחת דעת החברה, הספרים והמדריך, לפחות בצורה מינימאלית. רק כך תוכל להתפתח בו גדלות וחשיבות המטרה מצד אחד ושפלותו כלפיה מהצד השני.
השיעור מבוסס על כתבי רב”ש – שלבי הסולם, כרך ה’, תלמוד בבלי, דף 133, “מהו חטא גדול או קטן, בעבודה”
