המציאות שנמצאת לפנינו היא אחת - הכול אחד, וכול אחד מרגיש, מגלה אותה לפי הכלים שלו.
הכול קורה בתוך רצון האדם - מה שהוא מרגיש עכשיו, הוא, האנושות, היקום, חיים ומוות - אלה החיים עבורו.
הכול תלוי בהתפתחות הכלים, החושים שלנו, ולידם מתגלה השכל.
"תורה שבכתב" - מה שאנו קוראים או שומעים; "תורה שבעל-פה" - איך שכול אחד מפרש את הכתוב או הנשמע בהבנתו ובהרגשתו, לפי הכלים שלו.
כאשר האדם מגלה מצד אחד ייאוש ומהצד השני את חשיבות הרוחניות, הוא מגלה את החברה כאמצעי להשגת הבורא, לאחר מכן כמקום שבו מתגלה הבורא, ולאחר מכן כחלק מהבורא עצמו - הכלי שמתגלה ביחד עם האור.
בכל רגע נתון, האדם מגלה חלק מהמציאות, אך אותו החלק כולל את כל המציאות - 10 ספירות, לא פחות ולא יותר.
כל התהליך שעברנו משך ההיסטוריה, הוא רק כדי להביא את האנשים למצב שבו הם יתקנו את עצמם.
ההתקרבות היא הדרגתית: בשלב הראשון, הנקודה שבלב נשלטת על-ידי הלב - רצון אגואיסטי לרוחניות, ובשלב הבא, אם מחליטים שחייבים יחד, במאמץ הדדי, לעזור זה את זה, אז כל אחד ברצונו, עוזר לכולם להעלות את הנקודה שבלב מעל ללב.
רק כנגד המאמץ הכללי בין כולם, פועל האור המקיף.
המאור המחזיר למוטב זה האור הכללי שממלא את הנשמה; הטבע שלו זה האין-סוף, ומגיע מתוך חיבור הזרים, המנוגדים זה לזה; לכן רק בתנאי שכלים זרים ומנוגדים מתחברים ביניהם, מגיע המאור המחזיר למוטב. המשך קריאה »
כל חגי היהדות מסמלים שלבים בדרך התפתחות האדם ההדרגתית, שלקראת סיומה מתגלה העולם העליון. בדרך מרתקת זו לומד האדם להבין את המציאות בה הוא חי, להשתנות ולהתקרב לבורא, עד לאיחוד שלם עימו.
במהלכה של דרך זו, יום כיפור מסמל את המצב שבו מסתיימת מלאכת בניית הכלי הרוחני. בפועל, תיקון כזה עשוי לחול לאו דווקא בתאריכים אלה, אלא בכל זמן אחר ולפי הצורך. בעולם שלנו, שמתנהל ברמה הגשמית, אנו מציינים את התיקון בתאריכים מוגדרים וקבועים בלוח השנה שתלוי על הקיר.
בערב יום כיפור, במיוחד בערב יום כיפור הזה, אנו נמצאים בזמן ומקום מאוד מיוחדים. כאשר כולנו נמצאים במצב מסוים, יש כח התעוררות הנשמה שפועל ובאפשרותנו להתחבר אליו.
אולם יום כיפור אינו נקבע על-פי תאריך על לוח השנה, הוא יכול להתרחש בפנימיותו של האדם באביב או בחורף. זהו מצב פנימי בתוך האדם שעליו לחוש בעומק ליבו.
מצב זה מאפשר לאדם להגיע להכרה מיוחדת - הבחנה רוחנית שהאדם מגלה ואחריה הוא יכול לפרוץ מהעולם הזה, המוגבל, הסופי, הסובל והמפורד, אל עבר עולם נצחי, אינסופי של חבור ואהבה.
עוד בשיעור: • על האדם העושה חשבון נפש להגיע להכרה כי האגו שלו הוא פסול, והוא חייב לצאת ממנו לרוחניות.
• האדם מגלה את האגו שלו - גם אגו שקשור לעולם הזה, רצון לכסף, כבוד, שליטה וגם אגו שעדין נסתר ממנו וקשור לעולם הרוחני. אז מגיע האדם להכרת הרע ומכנה את הרצון לקבל שלו "יצר הרע". רע משום שהוא מונע ממנו להשיג רוחניות.
• אבל מדוע הוא רע? אנו מגלים שהאדם הוא תוצאה של הגנים שאיתם הוא נולד. היום המדע מגלה שאפילו נטיות לגניבה, אלכוהליזם ותכונות מגונות נוספות הן גנטיות. בנוסף, האדם הוא כחומר ביד ההורים, הוא לא בחר את מוריו או את הסביבה שהשפיעה עליו כשגדל. אם כן מדוע עליו להכות על חטא? על מה, על פי חכמת הקבלה, צריך האדם צריך לבקש סליחה?
• בדרכו הרוחנית משקיע האדם מאמצים וזמן רב שמטרתם היא לא להשיג רוחניות, אלא להגדיל את ההשתוקקות שלו לרוחניות. בסוף התהליך מגיע האדם לאכזבה, מתאייש ומבין שאין ביכולתו להצליח לבד ורק הבורא יכול לעזור לו. אז הוא פונה בצעקה אל הבורא בבקשה לתיקון. אך האדם אינו מסוגל אפילו לפנות בצעקה אל הבורא ועל כך הוא מבקש סליחה. האדם מבקש סליחה על כך שאינו מסוגל לצאת מעצמו ולבקש מהבורא שיעזור לו לפרוץ מהטבע שלו לעבר הטבע הרוחני. זוהי הסליחה היחידה שעליו לבקש וזהו יום כיפור הרוחני. השיעור מבוסס על כתבי רב"ש - שלבי הסולם כרך ה', תלמוד בבלי, "מהי התפילה על עזרה ועל סליחה בעבודה"
כל העניין הזה עם חשבון הנפש שאנו עורכים לכאורה ביום כיפור מעלה תהייה. במשך כל השנה אנו פועלים לפי רצוננו החופשי - איש איש לפי דרכו - ורק פעם אחת בשנה אנו עוצרים להתחשבן. לפעמים זה מרגיש מאולץ, כאילו מישהו פקד עלינו ש"כך צריך לעשות". צריך לדעת איך, מתי וממי מבקשים סליחה…
חכמת הקבלה מסבירה כי לפני שמבקשים סליחה ממישהו, יש להכין את עצמנו מראש לכך. גם ביום כיפור - יום של סליחה ומחילה - האדם צריך להכין את עצמו בכדי שימחלו לו על מעשיו.
בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר לחברו "סליחה", אלא אם כן הוא פגע בכבודו, גרם לו להפסד כלכלי או אפילו סתם התנגש בו וגרם לו לנזק. אז מתבקש שאותו אדם יבקש מחברו שיסלח לו על מה שגרם לו. אבל אם הוא לא עשה לו שום דבר ובכל זאת הוא מבקש ממנו סליחה, אז חברו מסתכל עליו כמו על אחד שאינו שפוי בדעתו.
תארו לעצמכם, אם היינו רואים אדם שהולך ברחוב ואומר לכל אחד שנקרה בדרכו "סליחה, סליחה". בטח היינו אומרים עליו שהוא משוגע, כי "סליחה" נהוג לומר רק כשפוגעים במישהו.
עכשיו תארו לעצמכם את אותו אדם גורם נזק גדול לחברו, והוא מבקש ממנו סליחה כאילו שרק עשה לו דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון וחברו לא יקבל את סליחתו.
בדרך כלל, כשאדם פוגע במישהו, הוא מיד מודד את גודל הפגיעה שגרם לו. ככל שפגע בו יותר, כך הוא מתאמץ יותר שחברו יסכים לסלוח לו. לכן, לפני שאדם מבקש סליחה, הוא צריך למדוד עד כמה הוא פגע בחברו. לדוגמא, אם אמרתי משהו שפגע באחד מחבריי, אז מיד אני בודק עד כמה הוא נעלב. ככל שאני מבחין שהוא נפגע יותר אז אני מבקש שיקבל את התנצלותי ואף שולח לו זר פרחים גדול. אבל אם גיליתי שהוא לא ממש נעלב, אז אני מסתפק במשלוח sms להביע את סליחתי.
הבורא ואני
מתוך היחסים שבין אדם לחברו, אנו צריכים ללמוד את היחסים שבין האדם לבורא. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מהבורא, הוא צריך לחשוב במה הוא חטא כלפיו. כלומר אם האדם לא מרגיש שום חטא ובכל זאת מבקש סליחה מהבורא, הרי כאילו הוא מתלוצץ. הוא כמו אותו אדם שהולך ברחוב ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה". למעשה, הוא צועק, בוכה ומבקש מהבורא שיסלח לו בו בעת שהוא אינו מרגיש שפגע בו במשהו.
לכן, לפני שהאדם ניגש לבקש סליחה מהבורא, הוא צריך לעשות עם עצמו דין וחשבון מהו גודל החטא ועד כמה הוא פגע בו. אחרת זה לא נקרא "סליחה". אולם האם הבורא השלם והנצחי זקוק לסליחתנו? האם לא הוא זה שמסובב לנו את כל מאורעות חיינו? אם כן, ממי עלינו לבקש סליחה?
סליחה?! על מה ולמה?
סליחה, אומר הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), זהו תהליך פנימי, ולא תהליך שבו פונים למישהו אחר ומבקשים ממנו משהו. האדם דן את עצמו, אין מישהו חיצוני שדן אותו. האדם בוחן את המקום שבו הוא נמצא, ומברר את מצבו כלפי המצב השלם. הוא בוחן מחדש את תכונותיו ביחס לתכונת הבורא - תכונת הנתינה.
הצעד הראשון שהאדם עושה בתהליך נקרא "הכרת הרע". בשלב ראשוני זה הוא מגלה שהוא אגואיסט מטבעו. בהדרגה הוא מתחיל להבין, שכל המחשבות והרצונות שמניעים אותו נועדו כדי להשביע את האגו שלו בלבד, גם אם זה על חשבון האחר.
הסליחה היא חשבון פנימי שהאדם עושה עם עצמו. החכמה היא להשתמש באור שטמון בכתבי הקבלה כדי להאיר את הפינות האפלות שבנו, מסביר הרב"ש.
האמת נמצאת בתוכנו. היא מתגלה בנשמה. כשאנו מרגישים שהטבע האגואיסטי שלנו מנוגד לטבע הבורא, לתכונת הנתינה, אז בעצם באה הסליחה האמיתית, היא מגיעה כבקשה. אלא שעתה, זו כבר בקשה להשתנות. בקשה שאתה לא מבקש מאף אחד. אלא אנו מרגישים את הסליחה בפנים, בתוכנו, ומייחלים לה. ואז מתוך הכוונה האמיתית בא השינוי.
מסע אל תוך עצמנו
אחרי שנים שבהם התרגלנו, בצורה מכאנית משהו, להגיע לבית הכנסת, תחילה בזמן סליחות ואחרי כן ביום כיפור, ולהתנצל בפני כ-ו-ל-ם על ה-כ-ו-ל, על ש"חטאנו, עווינו, פשענו". סוף סוף יש בידנו את הפתח להבין שסליחה היא הזדמנות. הזדמנות לשינוי שאנו צריכים ויכולים לעבור.
כשאנו באמת רוצים, ומבקשים סליחה אמיתית, בקשותנו נענות ואנו זוכים לשינוי המיוחל. אם נתמיד ונבקש לא רק יום בשנה, יאיר לנו האור את הדרך ויראה לנו כיצד לשפר את חיינו לטובה ואיך להתקדם אל הרגשת השלמות.
תלמוד עשר הספירות מתאר לנו את התהליך אותו עוברות הנשמות בדרכן אל עולם האינסוף עולם שכולו טוב. המקובל מתאר בפרטי פרטים את התהליך העובר על הנשמה. שיעור זה עוסק בזמן רוחני הנקרא עשרת ימי תשובה - מראש השנה ועד יום כיפור.
הנוקבא, המסמלת את אוסף הנשמות המאוחדות נבנית בשלושה שלבים דורמיטא (שינה), נסירה, וחיבוק השמאל.
בשינה נראה לנוקבא שהעליון שלה, זעיר-אנפין, מתרחק ממנה, הוא מציג עצמו כלפיה ככזה על מנת שתוכל להקים את עצמה בצורה עצמאית, בהמשך מקבלת הנוקבא כלים, חסרונות מבינה ותיקון לכלים מזעיר-אנפין.
החלק השלישי נקרא חבוק השמאל, הוא מכונה חיבוק, משום שזעיר-אנפין אינו יכול לתת לנוקבא על-ידי זיווג, אלא בצורה פחות ישירה, כאורות מקיפים בלבד. בחלק זה משתתפת גם הנוקבא מצידה - הריחוק והכוחות שמקבלת מהעליון מאפשרים לה מידת העצמאות.
עוד בשיעור: • נצח והוד דעתיק המכונים גם דדי בהמה, פועלים על אוסף הנשמות הנשמות מעלות מ"ן לנוקבא דאצילות שמעלה מ"ן לזעיר-אנפין שמעלה מ"ן לאבא ואמא.
• כל פרצוף רוחני כולל שני חלקים - תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה, ימין ושמאל.
• זיווג הוא מגע בין עליון לתחתון, ההשפעה שיש בין אחד לשני, ישנם סוגים שונים של זיווגים, ביסודות, דנשיקין, חיבוק. השיעור מבוסס על תע"ס כרך ו' חלק ט"ז עמ' תשנ"ט אות קל"ג
יום כיפור מתקרב והאדם נמצא בפני בירורים וחשבון נפש, אנו מעלים בקשות סליחה ותפילה, חסרון ומייחלים למענה ולמילוי בקשותינו, אך המציאות מוכיחה לנו שלא כל תפילותינו נענות ולעיתים מצבנו אף נהיה גרוע יותר משנה לשנה.
חכמת הקבלה מספרת לנו על שער מיוחד, שער הדמעות, השער היחיד דרכו יכולה תפילת האדם לעלות ולהתקבל, בזמן שכל תפילותיו האחרות יתקלו בשערים סגורים ונעולים.
בשונה מעולמנו בו אנו רואים דלתות ויודעים היכן לפתוח אותן, בעולם הרוחני הדלתות אינו נראות, האדם נתקל בקיר, לא מקבל תגובה, ועליו לגשש למצוא את הפתח, ברגע שמצא אותו נפתח הכל והעולם הרוחני נפרש לפניו.
הקיר אותו האדם רואה הוא האדם עצמו, מה שעומד בדרכו של האדם לרוחניות הוא הטבע שלו.
העולם הזה הוא מעין בועה אגואיסטית ואם האדם מעלה תפילה אגואיסטית היא נחשבת כמותרות, ולכן נדחית, השערים הנעולים מסמלים את אכזבת האדם מבקשותיו לקבל מילוי מרצונות הקשורים בעולם הזה, רצונות לכסף, שליטה, כבוד וידע.
בכל רדיפותיו אחרי תענוגים בעולם הזה האדם מוצא את עצמו יותר ויותר ריקני, יום כיפור, על העינויים שבו מסמל את מהלך כל חיינו, הבדיקה והברורים העוברים עלינו עד שאנו מגלים עד כמה הכלים שלנו ריקניים.
האדם אינו יכול לצאת מרצונו האגואיסטי, הרצון לקבל, טרם שבדק אותו במלואו, על האדם לעבור על כל רצונותיו, לנסות בכל השערים, עד שמגיע לשער האחרון, הבקשה לתיקון, שער הדמעות.
על האדם לעבור מהזדהות עם הלב, רצונותיו האגואיסטים, להזדהות עם הנקודה שבלב, רק לאחר שהאדם הגיע להרגשה כזו, ולא רק מלים שבפה, הוא מבקש מתוך אותה נקודה שבלב, הוא מבקש לרכוש תכונה, תכונת ההשפעה.
את התהליך האדם עובר עם הקבוצה שאיתו, ואך ורק בעזרת קבוצה זו, אלו המגלים את חוסר יכולתם לצאת ממצבם ובחיבור יחדיו של את הנקודות שבלב, בהצטברות המאמתים שלהם בחיפוש אחר אותה תכונה, תכונת הבורא, תכונת השפעה, הם מגיעים לבקשת משותפת.
בקשה זו המכונה תפלת הציבור בה האדם הקבוצה והבורא מתחברים כאחד "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא". אז נענית תפילת האדם, והוא פורץ את המחסום, השער נפתח והוא עובר אל העולם הרוחני.
עוד בשיעור: • מהי "תפילה" ברוחניות? תפילה היא בדיקת האדם את מצבו לעומת המצב הרצוי המתואר לפניו בסידור התפילה, בירור רצונותיו של האדם, כלפי תכונת ההשפעה. הנכונה.
• בעולם הזה רק הקבוצה מהווה קנה מידה עבור האדם כלפיו הוא יכול למדוד את עצמו. הקבוצה מהווה תמיכה הופכת את התהליך למהיר וקל.
• "שער" הוא הקשר בין רשות לרשות, מצד אחד האחד ומהצד השני האחר וביניהם שער, וכל אחד נוגע בשני, השערים מאפשרים לאדם להעלות את בקשותיו שעל ידם הוא מקווה לקבל מילוי. השיעור מבוסס על שלבי הסולם ה',תלמוד בבלי,"מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים"
נוקבא דרחל בנויה מנשמות שעולות מבי"ע להיתקן. הנשמות הללו הן אנחנו. במידה שנוקבא דרחל מעוררת את הזעיר-אנפין לתיקונים, הוא משפיע לאותן נשמות ואז הן יכולות להתעורר ולהיתקן.
עוד בשיעור: • זעיר-אנפין דאצילות שהוא מקור האור פועל כלפי הנשמות רק לפי הנוקבאות שניצבות לידו. אותן הנוקבאות קובעות את מידת השפעתו לפי כמות הסבל שאותן נשמות יכולות להכיל.
• בזעיר-אנפין דאצילות ישנן שתי נוקבאות – לאה ורחל. לאה נמצאת למעלה מחזה דזעיר-אנפין ורחל נמצאת מתחת לחזה דזעיר-אנפין.
• נוקבא ננסרת מזעיר-אנפין בעשר פעולות המכונות "עשרה ימים", המתקיימות בין ראש השנה ליום כיפור.
• "שמאלו תחת ראשי" – זעיר-אנפין תומך בנוקבא במעשה הנסירה – הוא מספק לה כוח כדי שתוכל לסבול כשתתנתק ממנו ותהפוך לעצמאית. השיעור מבוסס על תע"ס, כרך ו', חלק ט"ו, דף א' תשנ"ח, אות קל"א
הכנה לשיעור
לחצו כאן לצפייה בחלק זה של השיעור
