קבלה לעם היום

כשאתה מסתכל בראי ומגלה שאתה מכוער, יש בזה תקווה, כי עכשיו לפחות אתה יודע מה צריך לעשות אחרת. לזה אני קורא חשבון נפש.

בסוף נדמה לי ששאלתי את הברמן, “אפשר לקבל פה חשבון נפש בבקשה?”

זהו סיפור על חשבון נפש, חשבון נפש אמיתי, כזה שבא עמוק מתוך הלב. כבר שנים יש לי חבר אחד, הכי טוב מכולם, שאיתו אני הולך דרך ארוכה. דרך שנסללה על ידי חלומות משותפים. אני הייתי זה שישב לידו בתיכון, שישן לידו באוהל בטירונות, שהחזיק לו את החופה כשהתחתן, שמזג לו ויסקי כדי שלא יתעלף רגע לפני “שחתכו” לבן הבכור שלו.

לא פשוט לריב עם בן אדם שאתה קשור אליו ככה. זה עוד יותר לא פשוט לאחד כמוני, שמנסה כל הזמן להחזיק את הצד הטוב של החיים ולהיות בסדר עם כולם.

באותו ערב ישבנו במקום הקבוע שלנו, עמדנו על סף חתימת הסכם. שלוש שנים, שני שותפים, סטרט אפ מבריק אחד ועכשיו סוף סוף הגיע גם מימון. הרבה זמן לקח לנו עד שגיבשנו צוות מוכשר שיצא איתנו לדרך. פתאום, רגע לפני יריית הפתיחה, הוא זורק לאוויר שהוא לא מתכוון להמשיך לעבוד עם אחד מהחברה’. וזה היה דווקא אחד האנשים המבריקים.

זו הייתה הפעם החמישית שהוא “לא מסתדר” עם מישהו. המשמעות המיידית הייתה לעצור את חתימת ההסכם ולוותר על המימון. לא יכולתי לסבול את זה יותר. אמרתי לו שאולי הגיע הזמן שיעשה איזה חשבון נפש עם עצמו, מה הסיבה האמיתית שהוא רב עם כולם. אבל הוא לא ויתר ואמר שהוא יעשה חשבון נפש ביום כיפור. בינתיים הבעיה היא איתי. אני נאיבי מידי, וכל הסיפור הזה עוד יתפוצץ לי בפנים.

באותו רגע נפרץ הסכר שחסם את הפה, והמילים פשוט פרצו החוצה ללא מעצורים – מילים מלוכלכות, מבולבלות, נוטפות בוז וגאווה. לראשונה בחיי אמרתי מה שאני באמת חושב. הוא הביט בי בשתיקה צורמת, ואז אסף את עצמו והלך.

חשבון נפש? עלַי!

לי לא היה לאן ללכת, כך לפחות הרגשתי. הזמנתי ויסקי ועוד אחד ועוד אחד. בסוף נדמה לי ששאלתי את הברמן, “אפשר לקבל פה חשבון נפש בבקשה?” הוא חייך ואמר: “כן אחי, אבל את החשבון הזה לא תוכל לשלם בויזה”. חזרתי הביתה עם כאב ראש זוועתי. הימים הנוראים?- עכשיו הבנתי מה זה אומר…

שבון נפש כזה עוד לא עשיתי. למה דיברתי אליו ככה? חלק מהדברים אני באמת חושב, וחלק ניפחתי כדי לפרוק עליו את העצבים, בתוספת כמה כעסים ישנים.

קדחתי לעצמי בשאלה: מה הקו הדק בין להישאר נאמן לעצמך, אפילו על חשבון חבר, לבין שתיקה שיש בה הסכמה? פתאום התפוצצה לי הבועה בפנים, קלטתי שלהיות נחמד לכולם, זו הצורה הכי מתוחכמת של אגואיסט, שתמיד בטוח שהוא הרבה יותר טוב מכולם. בפעם הראשונה הבנתי שאני אגואיסט חסר תקנה, שכל מה שהוא עושה זה רק לחשוב על עצמו.

פתאום הרגשתי קרוב יותר לעצמי. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי סליחה אמיתית, בלי מילים, ביני לביני. סליחה על כך שמעולם לא נתתי כלום לאחרים. מעולם. אולי זה אותו חשבון נפש שעליו תמיד מדברים.

חשבון נפש

השריון הכבד כבר מוכן
עטור נוצות צבועות
להערים בקלילות על כל מי שכאן

המסכה זרוקה על הרצפה
מפוררת, קרועה,
הייתי מחליף אותה, לו ידעתי במה

אז איך זה שאף אחד לא זורק שום מילה?
לא צורח: “תסתכל איך שאתה נראה!”

כולם משחקים באותו המשחק
שומרים מבפנים חזק ת’מחנק
הולכים בזהירות על קצות אצבעות

רק לא להפיל חומות ישנות
ואין בינינו אמת
ואין מה לעשות?